תכניות לימוד להלחנה ממוחשבת בבתי הספר

(מתוך עבודת הדוקטורט של אילון אבירם)

בבתי ספר יסודיים בארה"ב ובאירופה נוהגים מורים לשלב לעיתים הלחנה ממוחשבת בכיתותיהם, אלא שבדרך כלל הדבר נעשה רק כתוספת לתכנית הכללית של לימודי מוזיקה, (ATMI; Gall, et al., 2012; MENC, 2004; Music Creativity.org; TI:ME). כיום בארה"ב, ב-14% מבתי הספר של החטיבות העליונות פועלות תכניות לימוד המוקדשות לפעילות מוזיקלית יצירתית באמצעות טכנולוגיה (technology based music classes, TBMC). בבתי הספר הללו מופעלות התכניות כחלק משיעורי הבחירה, במקביל לשיעורי מוזיקה אחרים, בעיקר הרכבי ביצוע כגון תזמורות ומקהלות (Hickey, 2012). קיימים כמה קווים משותפים בין התכניות להלחנה (Dammers, 2012): (1) נוסף על הלחנה, שהיא הפעילות העיקרית, מתקיימות בתכניות גם פעילויות של האזנה, ביצוע והפקה; (2) הסגנונות המוזיקליים הנפוצים בהלחנה (לפי הסדר) הם רוק, קלאסי, ג'אז, עממי, היפ-הופ, פולק; (3) מספר התלמידים הממוצע בכיתה הוא כ-16.

רוב כיתות ההלחנה הממוחשבת מצוידות היטב מבחינה טכנולוגית. יש בהן עמדות מחשב אישיות שבהן מותקנים סוגים שונים של תוכנות וכן כלי הפקה מוזיקלית נוספים כגון ציוד הקלטה וכלי נגינה. בכך משמשות כיתות אלה כחיקוי לאולפן הפקה מוזיקלית קטן (project studio), השכיח כיום בקרב מוזיקאים. מתוך נתוני הסקר של דאמרס (Dammers, 2012) מצטיירת התמונה הבאה באשר לדמותם של המורים בתכניות להלחנה ממוחשבת: (1) 60% מהמורים הם בעלי ותק הוראה של מעל 20 שנים; (2) כמחצית מהמורים הם נגנים בכלי תזמורת כגון כלי נשיפה והקשה; (3) המורים למדו הוראת הלחנה בדרכים הבאות: 30% בלימוד עצמי; 25% בהשתלמויות; 25% בלימודים אקדמיים; 20% בכינוסים מקצועיים.

לחלק מהתכניות להלחנה ממוחשבת יש אתר אינטרנט המציג את מאפייניהן השונים. כמו כן, קיימים אתרים המציגים מגוון של תכניות מבתי ספר שונים (ATMI; MENC; Music Creativity.org; TI:ME). בין האתרים, אין אחידות בתכנים המוצגים או ברמת הפירוט שלהם, אך ברבים מהם ניתן למצוא פרטים כגון: תכנית הלימודים, דפי הדרכה, פעילויות, יצירות תלמידים.

במספר מחקרים נמצאו דיווחים על מאפייני התלמידים בתכניות להלחנה. דאמרס (Dammers, 2012) מצא שרוב התלמידים המשתתפים בתכניות להלחנה ממוחשבת בחטיבות העליונות בארה"ב הינם בנים, חסרי רקע מוזיקלי, עם רקע אקדמי נמוך יחסית. בהיבט המגדרי, נמצא בכמה מחקרים בתחום ההלחנה הממוחשבת, שבגילים צעירים אין כמעט הבדלים בין בנים לבנות. אלא שהחל מגיל העשרה, הבנים נמשכים יותר לעבודה במחשב ולהלחנה בו, וכי הם חשים יותר בטחון בתפעולו מאשר הבנות. בספרות המחקר מתואר שבנים, בעיקר בגילים גבוהים, בטוחים יותר בהלחנה ממוחשבת, נוטים יותר לבחור בקורסים להלחנה ממוחשבת, ומשיגים בהם תוצאות טובות יותר (Armstrong, 2008; Comber, Hargreaves & Colley, 1993; Kiehn, 2003).

תיאור של תכניות לימוד בישראל ובארה"ב

במסמך הבא תיאור של מספר תכניות בישראל ובארה"ב שנבדקו במחקר הדוקטורט של אילון אבירם. (שמות המורים בדויים).

(סיכום תמציתי של מבחר מאפיינים בתכניות אלה ניתן לקרוא במסמך:  טבלאות וסיכומים – דוקטורט אילון 8.2019.pdf)      

המורה מוטי 

רקע אישי

מוטי כבן 60, מורה למוזיקה זה 30 שנים. נולד וגדל בקיבוץ בעמק יזרעאל. זכה לחינוך מוזיקלי ושיעורי נגינה בחלילית, במנדולינה ובגיטרה אשר משמשת ככלי הנגינה העיקרי שלו. הוא נמשך במיוחד לסגנונות המוזיקה הקלה וניגן בבית הספר ובהרכבים מזדמנים. למרות אהבתו למוזיקה, מוטי לא ראה בה תחום עיסוק ובחר בלימודי הנדסה. אלא שלאחר שהשלים שנת לימודים אחת הרגיש שאינו שלם עם הכיוון המקצועי שבחר. הוא פנה לתחום המוזיקה ולמד הוראת מוזיקה במכללה, שם השלים שלוש שנות לימודים. בשנים שלאחר מכן, המשיך מוטי להשתלם אצל מורים מובילים בתחומי המוזיקה הקלה. במקביל עסק לפרנסתו בהוראת גיטרה ובניהול מוזיקלי להצגות ומופעים. בתחילת שנות ה-2000 השלים לימודים לתעודת הוראה וגם קיבל תואר שני בזכות הכרה אקדמית בתכניות הלימוד שעיצב בתחום המוזיקה הממוחשבת.

הופעתם של הסינטיסייזרים הראשונים בתחילת שנות ה-80 הלהיבה את מוטי. הוא הוקסם מהאפשרויות הגלומות בהם לעיצוב צליל מקורי, לחיקוי של צלילים אקוסטיים ולהקלטות ממוחשבות וראה בהן אפשרויות המגדילות את טווח פעילותו כמוזיקאי. מוטי עקב אחר ההתפתחויות בתחומים אלה, רכש כלי מוזיקה אלקטרוניים והשתלם אצל מומחים בתחום הטכנולוגיה במוזיקה. החל מסוף שנות ה-80 החל מוטי בודק אפשרויות של שילוב טכנולוגיה בחינוך המוזיקלי.

"...וזו היתה פריצת הדרך, פתאום היתה כיתה שאפשר היה לעבוד איתה [...] ובאמת באו וזה היה אטרקציה בלתי רגילה. כי התלמידים פתאום התחילו לכתוב מוזיקה במחשב. להקליט מוזיקה במחשב. זה היה ממש התחלה של הנושא הזה של המוזיקה בארץ".

מוטי הפך לאחד מהמורים החלוציים בתחום זה ועיצב ארבע תכניות עיקריות: (1) תכנית שפעלה בשנות ה-90 להכשרת מורים וסטודנטים במכללה לחינוך; (2) תכנית לילדים מצטיינים ומחוננים הפועלת מתחילת שנות ה-90 ועד היום; (3) תכנית לסטודנטים בטכניון הפועלת מתחילת שנות ה-2000 ועד היום; (4) תכנית לתלמידי חטיבות ביניים בבתי ספר בעמק יזרעאל שפעלה באמצע שנות ה-2000. המחקר הנוכחי מתמקד בתכנית מס' 2 שהיא המקיפה והממושכת ביותר.

תכנית הלימודים של מוטי

התכנית של מוטי מופעלת בבית ספר למחוננים, אליו מגיעים תלמידים בגילאי 10 - 15 ליום לימודים שבועי. כל תלמיד משתתף בשלושה קורסים לבחירתו. כל שיעור נמשך שעה וחצי ותכניות הלימודים הן שנתיות בהיקף של כ-28 שיעורים. קבוצות הלימוד מחולקות בעיקר לפי שכבות אם כי לעיתים משתתפים בהן תלמידים מקבוצות גיל קרובות (לדוגמה, כיתות ד' עם ה; ה' עם ו' וכדומה). כל תלמיד רשאי לבחור באחד מהקורסים שמלמד מוטי באחת מהדרכים הבאות: (1) לבחור קורס בפעם הראשונה; (2) לבחור קורס אחר של מוטי או קורס המשך לקורס שכבר למד; (3) לבחור ללמוד שוב בקורס שבו למד בעבר. להלן רשימת הקורסים המוצעים לתלמידים:

קורס "סינטי-מיוזיק" - זהו הקורס הגדול והוותיק שבו משתתפים רוב תלמידיו של מוטי, בדרך כלל מכיתות ה' ומעלה. עיקרו הלחנת מוזיקה מקורית. לקורס זה קיים גם קורס המשך "סינטי-מיוזיק 2".

קורס "מולטימדיה" - המיועד בעיקר לכיתות ד- ה, שבו עיקר הפעילות היצירתית היא ויזואלית. תוצריה הם מצגות או סרטונים המלווים בפס-קול מוזיקלי אותו עורכים התלמידים.

קורס "סינטי-ווידיאו" - המיועד בדרך כלל לכיתות גבוהות יותר, לעיתים בשיתוף עם הקורס לאנימציה (שאותו מלמד מורה אחר). עיקר היצירה בו היא עריכת סרטונים ואנימציה ברמה גבוהה יותר מהקורס "מולטימדיה". לעיתים התלמידים מלווים את הסרטונים בפס-קול שנוצר על ידי עריכת יצירות נתונות או בקטעי הלחנה משלהם.

קורס "הלחנה" - קורס חדש שנפתח בשנת 2009. מיועד לתלמידים מתקדמים בחטיבת הביניים שהם בעלי ידע מוזיקלי והיכרות עם תווים.

בארבעת הקורסים שמלמד מוטי מתקיימת ההלחנה באופן כמעט בלעדי באמצעות המחשב. בכיתת הלימוד מוצבות כ-20 עמדות מחשב שבכל אחת תוכנות מוזיקליות מסוגים שונים: תיווי, עריכה, לוּפּים, סיקוונסר, עריכת תמונה ווידיאו ועוד (הסברים על סוגי תוכנות הלחנה בסעיף 3.4.2). כך, כל עמדה נותנת מענה למגוון דרכי ההלחנה בקורסים השונים. כל שיעור מתחלק בדרך כלל לשלושה: (1) חלק פרונטלי "ממוקד מורה" ובו פעילות כגון הרצאה, הסבר, האזנה, המחשה או הדגמה; (2) חלק "ממוקד תלמיד" שבו כל תלמיד מלחין עצמאית בעמדת מחשב. בחלק זה עובר מוטי בין התלמידים ומדריך אותם אישית; (3) חלק פרונטלי הכולל בדרך כלל השמעת יצירות תלמידים והערכתן בדיון. מוטי מעריך שפעילות היצירה האישית של התלמידים נמשכת בממוצע כשני שליש מזמן השיעורים.

בשנים שחלפו מאז הקמת התכנית, חלו בה שינויים טכנולוגיים ופדגוגיים בהשפעת שינוי ועדכון של מחשבים ותוכנות: בשנות ה-90 היו המחשבים בתכנית מסוג Mac של חברת Apple והשימוש הראשוני היה בתוכנות סיקוונסר. מספר המחשבים היה מוגבל ומספר תלמידים נאלצו לעבוד יחדיו במחשב אחד. בסוף שנות ה-90 החל מעבר למחשבי PC, מחיר המחשבים ירד, כמותם עלתה ונכנסו לשימוש תוכנות ליווי אוטומטי. בתחילת שנות ה-2000 החלה הטמעה של תוכנת הלוּפּים ACID שבמהרה תפשה מקום חשוב בתכנית. במקביל לשימוש בתוכנות אלה, נעשה תמיד גם שימוש בתוכנות תיווי. בדומה להתפתחות הטכנולוגית, התפתחה תכנית הלימודים באמצעות הגדלת מספר הקורסים: קורס "סינטי-מיוזיק" היה הראשון; לאחר מספר שנים נוסף קורס "מולטימדיה"; אחריו נוסף "סינטי-ווידיאו" ובשנים האחרונות קורס "הלחנה". הגידול במגוון הקורסים איפשר שיתוף של תלמידים משכבות גיל נוספות ובהתאם, גדלה כמות התלמידים בתכנית. מוטי מדווח על הצלחה של תכנית הלימודים, המתבטאת במספר מאפיינים: (1) התכנית יציבה ונמשכת שנים רבות; (2) מספר המשתתפים בה גדול; (3) תלמידים רבים בוחרים להמשיך בה למשך מספר שנים.

השקפותיו הפדגוגיות של מוטי

את השקפתו הפדגוגית העיקרית של מוטי ניתן להגדיר כמתאימה ל"אידיאולוגיית האינדיבידואציה" (לם, 1973) המדגישה את פיתוח וטיפוח התלמיד. מוטי דוגל בהענקת חופש יצירתי גדול לתלמידיו תוך בחירה מבין אפשרויות טכניות ומוזיקליות מגוונות.

"[את הגישה ה]פדגוגית הם אהבו מאוד, נתתי להם הרבה גירויים, הרבה יד חופשית, זה לא שאני מכתיב להם תעשה ככה, זה לימוד מוזיקה בצורה של הרבה יצירה וסדנה חופשית, עם גירויים מוזיקליים מכל מיני סוגים והתלמידים התחברו לזה."

מוטי מאמין בסגולותיה של הפעילות היצירתיות המוזיקלית הממוחשבת כמתאימה וכתורמת לכל תלמיד. הוא מצר על כך שגם כיום, לאחר שנים שבהם התחום מתפתח בעולם, הוא כמעט ואינו קיים בישראל. הוא מוצא לכך שתי סיבות: (1) "חיצונית" - מוסדות האחראים על החינוך המוזיקלי בבתי הספר ומוסדות להכשרת מורים אינם מטפחים את תחום היצירתיות המוזיקלית. (2) "פנימית" - המורים למוזיקה אינם רוצים להכנס לתחום.

"[המורים למוזיקה] קהל קשה בהחלט כי הוא קהל כל-כך מנותב, כל כך בא עם מוסכמות מראש ועם כללים מראש שאין לו את חופש היצירה, חסר לו את כל הנושא של סדנה, "חבר'ה, זה חומר גלם, תשחקו עם זה, תרגישו ילדים". אז יש להם בעיה עם זה [...] מורות שהן כבר מלמדות והן יודעות מוזיקה וזה הכניס אותן קצת לחרדה [בהשתלמות להלחנה], הן כאילו הרגישו שהן בשדה זר. למה - כי החלק השיפוטי אצלן עבד כל הזמן, לא האינטואיציה, לא הרצון הטבעי הזה אז זה כל הזמן בלם אותן."

מוטי לא למד באופן פורמלי את ההיבטים המעשיים או העיוניים של התחום, אלא עיצב את הפדגוגיה בתכניתו באופן עצמאי וייחודי. מתחילת דרכו כמורה בבית ספר בחר מוטי ללמד את תחום ההלחנה הממוחשבת בלבד, זאת בעוד ששאר המורים בישראל ובארה"ב (למעט יואב) החלו דרכם כמורים מסורתיים ורק בהמשך עברו להוראת התחום וזאת רק כחלק מפעילות ההוראה שלהם.

המורה משה 

רקע אישי

משה בן 63, מלמד מוזיקה קרוב לארבעים שנה. נולד וגדל בקיבוץ בדרום הארץ ולמד בילדותו חלילית ופסנתר ובהמשך גם גיטרה ואקורדיון. אחרי שחרורו מהצבא פנה ללימודי הוראת מוזיקה. בתקופה זו החל גם בלימודי שירה ומאז השתתף כזמר בהרכבים שונים. עם נישואיו, עבר לקיבוץ באזור עמק יזרעאל שבו הוא מתגורר עד היום. משה החל ללמד מוזיקה באזור ובמהלך השנים לימד בבתי ספר יסודיים, בחטיבות ביניים, בקונסרבטוריון, בתיכונים והתמחה בהוראה במגמות למוזיקה. בשנות הארבעים לחייו השלים משה לימודים לתואר ראשון בחינוך ובגיל חמישים השלים לימודי תואר שני במוזיקולוגיה. הוא משמש זה שנים כמנהל הקונסרבטוריון האזורי ומרכז את המגמה למוזיקה בבית ספר אזורי שש-שנתי ליישובי הסביבה. באמצע שנות ה-90, החל משה ללמוד את תחום הטכנולוגיה במוזיקה וזאת במטרה לרכוש כלים לעבודתו כמוזיקאי.

"כל השנים, למרות שטכנית אני לא שולט בטכנולוגיה ברמה גבוהה, תמיד היתה לי נכונות להיות up to date והמחשב במוזיקה מאד סיקרן אותי כי פתאום יכולת לעשות עיבודים. בשנים הראשונות זה מאד סיקרן אותי. מאד, מאד."

משה למד את התחום באופן פרטי אצל מומחים ומאז הוא ממשיך להתעדכן בחידושים טכנולוגיים. החל מסוף שנות ה-90, הודות לידע שצבר ומתוך רצונו לגוון את הפעילות בשיעורי המוזיקה לכיתות ז-י"ב בבית הספר, משלב בהם משה פעילות יצירתית ממוחשבת.

תכנית הלימודים של משה

בבית הספר השש-שנתי שבו מלמד משה מתקיימים שיעורי בחירה לכל תלמידי חטיבת הביניים (כיתות ז' עד ט'). השיעורים, בעיקר במקצועות האמנות וביניהם מוזיקה, פועלים במסגרת שנתית בהיקף של שעתיים עד ארבע שעות שבועיות. במסגרת זו מפעיל משה תכנית לימודים תלת-שנתית ללימודי מוזיקה בשילוב טכנולוגיה הנקראת "סינטי-מיוזיק", בהיקף כולל של כ-150 שעות. בכל שנתון (ז, ח', ט') פועלת קבוצה אחת של 15- 20 תלמידים הלומדת בתכנית שנתית שכבתית. בין שלוש התכניות השנתיות יש קשר של המשכיות והתפתחות, כך שבמהלך שלוש השנים שבהם משתתף התלמיד בתכנית, הוא מתקדם ומעמיק בתחומי הלימוד. רוב התלמידים שבחרו בתכנית ממשיכים בה למשך שלוש שנים, אך יש גם שלומדים בה רק שנה או שנתיים. התכנית נלמדת בכיתת המוזיקה של משה - כיתה מסורתית המכילה פסנתר, מערכת שמע, תמונות מלחינים, כלי נגינה וכדומה. בנוסף לכך, מותקנות בה כ-20 עמדות מחשב המצוידות כל אחת במקלדת ובתוכנות לופים, תיווי וסיקוונסר.

שיעור טיפוסי בתכנית נמשך כשעה וחצי ומחולק לשניים. המחצית הראשונה פרונטלית ובה מלמד משה תיאוריה, האזנה ומיומנויות כגון סולפג' ונגינה במקלדת. המחצית השנייה מוקדשת לפעילות יצירתית ממוחשבת, בעיקר אישית אך גם בצמדים. בחלק זה של השיעור עוסק משה בהדרכה אישית של תלמידים. הסגנונות המוזיקליים השכיחים בתכנית הינם מוזיקה קלאסית ומוזיקה פופולרית: שירי ארץ ישראל, רוק ישראלי ורוק קלאסי. הפעילות היצירתית העיקרית היא עיבוד ממוחשב לשירים וליצירות קלאסיות ידועות (כגון "הקנון של פכלבל"). בנוסף לכך, מלחינים התלמידים גם מוזיקה מקורית. במהלך הפעילות היצירתית נעזרים התלמידים בחומרי הדרכה כתובים: תווים של שירים ויצירות, הנחיות לתהליכי העיבוד והסברים טכניים. תוצר העבודה השכיח ביותר הוא עיבוד שבו נשמעת המנגינה של היצירה המקורית, לעיתים בווריאציות, בליווי תפקיד בס, הרמוניה, תופים וכדומה. חלק מיצירות התלמידים עוברות את תהליכי ההלחנה, העיבוד, ההקלטה והעריכה במספר תוכנות. לעיתים נערכים בכיתה מופעים שבהם משמיעים התלמידים את פרי עמלם, כאשר חלק מהיצירות מוצגות בשילוב של ביצוע "חי", כגון שירה עם מוזיקה ממוחשבת.

מבנה השיעורים כמעט זהה בשלוש התכניות של השכבות השונות. השוני ביניהן מתבטא בעיקר ברמת המורכבות והקושי של הפעילויות. למשל, בכיתה ז' לומדים התלמידים יסודות מוזיקליים פשוטים כגון צורה, מקצבים ותווים. בהמשך, נושאים אלה מפותחים ואליהם נוספים גם נושאים מורכבים יותר כגון הרמוניה ותזמור. בכיתה ז' מאזינים התלמידים לקטעי מוזיקה פשוטים וקצרים כגון שירי עם או שירי להקת הביטלס. בשכבות הבוגרות נלמדת מוזיקה מורכבת יותר, למשל, יצירות קלאסיות רב-פרקיות או מוזיקה של להקת פינק פלויד. תוכנות ההלחנה משולבות בתכנית בהדרגה, מהפשוטות למורכבות יותר. כך בכיתות ז-ח עובדים התלמידים בעיקר בתוכנות לופים ותיווי ואילו בכיתה ט' נעשה שימוש רב בתוכנת סיקוונסר. ככלל, בשיעורי השכבות הבוגרות שכיח יותר שימוש במספר תוכנות במקביל.

השקפותיו הפדגוגיות של משה

משה חוזר ומדגיש את תרומת החינוך המוזיקלי לפיתוח התלמיד ולקידום החברה. הוא מאמין שחינוך מוזיקלי צריך להיות שלם ומלא, העוסק במירב התחומים, הסגנונות והפעילויות. בהתאם לכך, מטרת תכניתו היא לימודי מוזיקה מגוונים, שבהם משתלבת פעילות יצירה ממוחשבת עם תיאוריה, תולדות המוזיקה, האזנה, נגינה ומיומנויות.

"אתה לא עושה מחשב כל השיעור. המחשב זה חלק מהלמידה. הרציונל שלי תמיד אומר "זה שיעורי מוזיקה!" אנחנו באים לשיעורי מוזיקה [...] אני חושב שיצרנו כאן איזה שהיא מידתיות ואיזון בין מחשב ובין דברים אחרים. שנענים לצרכים ולדרישות ולרמת התלמידים."

את תכניתו רואה משה גם כהמשך לשיעורי המוזיקה בבית הספר היסודי וגם כהכנה למגמת המוזיקה בתיכון. הוא מציין את הפעילות האישית במחשב כמתאימה לתלמידים המתקשים בפעילויות לימודיות אחרות, כגון קריאה, כתיבה והאזנה ומאמין בשילוב טכנולוגיה ככלי חיוני בחינוך המוזיקלי מכיתות ה'-ו' ועד לתיכון.

"...לי המחשבים נתנו עניין רב בהוראה. אני חושב שגם לתלמידים זה יהיה פשע ולא נכון לא לתת להם את זה. אני חושב שהיום יש פה ערך מוסף מאוד גדול לדברים האלה. אני רואה בזה דרך לקרבם לעולם המוזיקה."

ככל הידוע, תכניתו של משה היא המקיפה והוותיקה בחטיבות הביניים בישראל. הוא גם בין הבודדים שעיצב ומלמד תכנית לבגרות בהלחנה ממוחשבת במגמת מוזיקה בתיכון.

המורה ברכה

רקע אישי

ברכה כבת 50, מורה למוזיקה זה כ-25 שנים. גדלה במשפחה מוזיקלית, סבה ואמה היו מוזיקאים. בילדותה למדה פסנתר ואבוב בקונסרבטוריון, ניגנה בתזמורת נוער, פעילות הזכורה לברכה כחוויה מוזיקלית משמעותית ביותר. בתחילת שנות ה-80, למדה ברכה הוראת מוזיקה במכללה. בתום הלימודים לימדה מוזיקה בבית ספר בתל-אביב למשך ארבע שנים. לדבריה, כבר בתחילת דרכה כמורה נחשבה כמורה מצליחה ואף נבחרה להדרכת פרחי הוראה. אחר כך, עברה ברכה להתגורר בעיר אחרת במרכז הארץ עם משפחתה והצטרפה לצוות ההוראה בבית ספר יסודי מקומי שבו היא עובדת זה כ-20 שנים עד היום. בבית הספר מלמדת ברכה את כל תלמידי בית הספר, כ-500 במספר ומנצחת בו על התזמורת והמקהלה. ברכה מדברת על בית הספר בחום ובהערכה ומספרת שהיא חשה מצד ההנהלה והצוות הערכה לפעילותה, המתבטאת גם בגיבוי ותמיכה ליוזמותיה ולדרכי ההוראה המיוחדות שלה.

בתחילת שנות ה-90, חל בבית הספר מעבר לשיטה הפדגוגית "הוראה מותאמת" (Differentiated instruction) (ברינקר, יוסיפון, חכם, וזהבי, 1994), שבה מותאמת ההוראה לכל תלמיד באופן אישי. בתחילה, התקשתה ברכה לעכל את השינוי הפדגוגי. הדבר דרש ממנה שינוי חשיבה והשקעה גדולה בהכנת חומרי למידה, שכן עבודתם העצמאית של התלמידים מחייבת אותה להכנות מרובות, בעיקר של חוברות ותווים והשקעה רבה בליווי, עידוד ותמיכה לתלמידים ברגעי תסכול וקושי. אף על פי כן במהרה אימצה ברכה גישה זו והשקיעה רבות בהטמעתה בכיתותיה.

"זה עבודה קשה שמצריכה המון השקעה מהמורה, המון חומרי למידה, המורה צריך להיות מוכן למה שהוא הולך ברמות גבוהות. מבחינת תכנונים של דקויות [...] זה התלבש עלי ברמות. בשנה ראשונה היה לי קשה ומהר מאוד הבנתי שקיבלתי מתנה".

לתפיסתה של ברכה יש בהוראה מותאמת שני עקרונות חשובים: "התלמיד במרכז" ו"לומד עצמאי". הפעלתם של עקרונות אלה תרמה להתרחבות העשייה המוזיקלית והיצירתיות בתכניתה של ברכה וזאת משום שהעשייה והיצירה נמצאו כמשרתות היטב את עקרונות "ההוראה המותאמת" וכמגבירות את המוטיבציה של התלמיד.

"התפיסה [של הוראה מותאמת] נשארה בגלל שהיא חזקה והיא עובדת. מבחינתי. היא גם מספקת את הדרך הנעימה והטובה ללומד, יש את הדרך שהוא עובר בה והיא מביאה לתוצאות מדהימות. היא פשוט הוכיחה את עצמה. גם בקטע של המצטיינים וגם בקטע של החלשים".

בתחילת שנות ה-2000, השלימה ברכה לימודים לתואר שני, שבמסגרתם כתבה עבודה גדולה בנושא של "הוראה מותאמת" בחינוך מוזיקלי. מהלך זה חיזק אף יותר את תהליכי ההטמעה והשכלול של גישה זו בתכניתה.

תכנית הלימודים של ברכה

פעם בשבוע מגיעה כל כיתה לשיעור מוזיקה הנמשך שעה וחצי, כאשר גודלה הממוצע של כיתה בבית הספר הוא 30 עד 35 תלמידים. לעיתים מתקיימים השיעורים גם ל"חצאי כיתות", כ-15 עד 20 תלמידים. כיתת המוזיקה ממוקמת במקלט רחב ידיים שבמרכזו שטיח ולאורך קירותיו פרושים 12 שולחנות, 10 אורגניות, 5 מחשבים ובהם תוכנות הלחנה פשוטות, 2 גיטרות קלאסיות, פסנתר חשמלי גדול, שולחן מורה עם מחשב, מסך גדול, מערכת קול איכותית, אוספים של ספרים ותווים.

הנושאים העיקריים הנלמדים בתכנית משותפים לכל שכבות הגיל (למעט כיתה א'): היכרות עם רפרטואר יצירות קלאסיות ושירים עבריים, תווים, תיאוריה וניתוח, שירה ונגינה, הלחנה בכלי נגינה ובמחשב. בשיעורים מוצע לכל תלמיד להתנסות במגוון תחומים ופעילויות המאפשרים ברובם התאמה אישית של החומר ליכולותיו של הלומד. התלמיד לומד, שר, מנגן, יוצר מוזיקה, בעצמו או בקבוצה, כל זאת לפי יכולתו ורמתו. ברכה רואה את העשייה המוזיקלית, נגינה, שירה והלחנה כמרכיב העיקרי בשיעוריה ואילו הלימוד העיוני נתפס כמשני. בדרך כלל, מתקיים השיעור בשלושה חלקים: (1) חלק פרונטלי "ממוקד מורה" שבו עוסקים התלמידים בהאזנה, שירה ולימוד עיוני בהנחיית המורה; (2) חלק "ממוקד תלמיד" שבו מקבלים התלמידים משימות עצמאיות, אישיות או קבוצתיות, בנגינה, אלתור והלחנה, המבוצעות באמצעות: אורגניות, מחשבים, כלי הקשה, חליליות, גיטרות, שירה ועוד; (3) חלק פרונטלי המכוּנה "הופעה/ קונצרט" שבו מציגים התלמידים מפרי עמלם המוזיקלי שהוכן בעיקר בחלק השני של השיעור.

הפעילויות השונות חוזרות בתכנית באופן ספירלי, כמעט בכל שבוע, כך שבמשך שש שנות פעילותו בתכנית חוזר עליהן התלמיד שוב ושוב. בממוצע עוסק כל תלמיד בפעילות הלחנה למשך כרבע עד שליש מזמן השיעור. ההלחנה בכיתה מתקיימת בשלוש דרכים עיקריות: (1) הלחנה שבה התלמיד מארגן את הצלילים אחד אחד בכתיבת תווים, במחשב או בנגינה; (2) הלחנה בתוכנה שבה התלמיד בוחר ומשבץ תבניות מוזיקליות מוכנות מראש (לופים); (3) הלחנה בכלי הקשה בקבוצה של כחמישה תלמידים. ברכה מסבירה שאינה מלמדת את התלמיד כיצד להלחין, אלא רק מאפשרת לו להתבטא בהלחנה. הדגש בתכניתה הוא על פעילות ההלחנה והיא אינה מקנה חשיבות לשימור או לשכלול היצירות לאורך זמן. כך שיצירות התלמידים אינן זוכות בדרך כלל להמשך הלחנה ופיתוח בשיעורים הבאים. יוצאות דופן הן יצירות הנכתבות בתווים, בדרך כלל על ידי תלמידי כיתות ה'-ו'.

השקפותיה הפדגוגיות של ברכה

המטרות החינוכיות העיקריות שעליהן הצהירה ברכה הן: פיתוח התלמיד; פיתוח אהבת המוזיקה אצל התלמיד; הנחלת ערכים חברתיים ולאומיים.

"כל המטרה שלי כמורה למוזיקה זה לגרום לילד לאהוב מוזיקה. וזו המטרה היחידה שלי בחיים. איך עושה את זה? מיומנות, יצירתיות, לפתוח בפניו עולמות ולהראות לו אפשרויות ואיזה כלי נגינה קיימים".

לשם השגת המטרות האלה בגישת "הוראה מותאמת" אימצה ברכה את העקרונות ואת דרכי הוראה הבאים: "התלמיד במרכז"; עשייה; שימוש במגוון כלים ונושאים; משמעת הדוקה לצד הענקת חופש רחב; קשר ישיר עם התלמיד. הגשמת עקרונות אלה נעשית בעיקר על ידי פעילויות ביצוע והלחנה, כאשר בעת הפעלתם תפסה ברכה את תפקידה העיקרי בכיתה כ"מאפשר" (Facilitator) המסייע ומאפשר לתלמיד להשיג את מטרתו. היא מתארת את דרישותיה העיקריות מהתלמיד: (1) להתנהג באופן ראוי ומכובד; (2) להשתתף בפעילות בהתאם ליכולתו תוך מאמץ להשגת מטרות.

תכנית הלימודים של ברכה מופעלת בהצלחה מסוף שנות ה-90. ברכה ידועה בקהילת המורים כמורה מצליחה, הנחשבת כיוצאת דופן בדרכי ההוראה שלה. התפתחותה של ברכה כמורה כללה שני שינויים. הראשון, מעבר מהוראה מסורתית להוראה ברוח פרוגרסיבית - הבנייתית (קונסטרוקטיביסטית). כחלק משינוי זה, ברכה, אשר אינה עוסקת בהלחנה, מעודדת בהצלחה ובקביעות פעילות הלחנה בקרב תלמידיה. השינוי השני הוא מעבר להטמעה עמוקה של טכנולוגיה בהוראה ולמידה. השינוי הראשון נעשה בהשפעה "חיצונית" שכן בית הספר כולו עבר באותה עת שינוי פדגוגי בכיוון פרוגרסיבי. השינוי הטכנולוגי התרחש ביוזמתה של ברכה במטרה לשרת את הפדגוגיה הפרוגרסיבית, שכן ברכה ראתה בטכנולוגיה כלי מתאים לביטוי עצמי של התלמיד. ברכה מספרת שגם לאחר שנות הוראה רבות כמורה למוזיקה במשרה מלאה, היא מאד אוהבת ללמד. ההתחדשות הפדגוגית והטכנולוגית מעניקה לה התלהבות ועניין. בעיקר, היא אוהבת את התלמידים ומרגישה שהם נותנים לה את הכוח ללמד.

המורה ניק 

רקע אישי

ניק כבן 45, מורה למוזיקה זה כ-20 שנה. נגן סקסופון וטוּבַּה בהכשרתו, בעל תואר ראשון ושני בחינוך מוזיקלי. בשנת 1994 החל ללמד בבית ספר תיכון ומשנת 1996 החל ללמד במחלקה למוזיקה בבית ספר תיכון בעיירה קטנה במרכז קונטיקט. עיקר עיסוקו בניצוח על תזמורות בבית הספר ועל תפקידו זה הוא זכה בפרסים ועיטורים. מספר שנים קודם להגעתו של ניק לבית הספר, הוקמה בו תכנית לימודים לטכנולוגיה של המוזיקה שנקראה Music Technology. (הקורסים בתכנית נקראים בקיצור Tech""). למרות שהכשרתו וניסיונו המוזיקלי של ניק לא כללו שימוש בטכנולוגיה או הלחנה, הוא התבקש ללמד בתכנית וקיבל על עצמו את המשימה.

"ובאותו זמן היו [בבית הספר] שני קורסים "1, 2 "Tech ובאמת לא ידעתי איך להפעיל את המחשב ביומי הראשון בבית הספר [...] בערב הקודם נשארתי בבית הספר עד שבע-שמונה בערב כדי ללמוד ולהבין משהו בעצמי כדי שאוכל ללמד את התלמידים למחרת בבוקר, כי לא היו אז תכניות בכלל, לא היו ספרים ולא היה כלום".

בשנותיו הראשונות כמורה בתכנית השקיע ניק מאמצים בלימוד התחום.

"זה לקח לי כמה שנים טובות. מה שהיה לנו בהתחלה זה רק התלמידים עצמם כי הם הכירו את המעבדה, כך שבשנה הראשונה הם עזרו לי. שאלתי "אתה יודע איך לעשות את זה? ואת זה? " והייתי רושם לעצמי הערות במחברת. בשנה הראשונה ככה הסתדרתי בקושי [...] וכל מה שעשיתי זה רק ניסוי וטעייה. שלוש - ארבע השנים הראשונות שלי היו קשות מאוד. [...] הלכתי לבתי ספר אחרים במחוזות אחרים ולמדתי איך עושים את זה [...] ולקחתי חומרים של אחרים".

תכנית הלימודים של ניק

בבית הספר לומדים כ-1,200 תלמידים ומוצע להם מבחר רחב של קורסים לבחירה. מתוכם, מציעה מחלקת המוזיקה 11 קורסים שונים וביניהם שני קורסים MT. הראשון נקרא "Tec 1" - קורס בסיס סמסטריאלי הנלמד בשיעור יומי למשך 40 דקות, חמש פעמים בשבוע, בהיקף כולל של כ-60 שעות. הקורס השני נקרא "Tec 2" - קורס המשך המיועד לבוגרי הקורס הראשון. הוא מתקיים במסגרת שנתית ונלמד בשיעור יומי למשך 40 דקות, חמש פעמים בשבוע, בהיקף כולל של כ-120 שעות. הביקוש בקרב התלמידים לקורסים אלה עולה על ההיצע, בין השאר משום שבכל קורס לומדת רק קבוצה אחת שבה כ-10 עד 20 תלמידים.

בכיתת MT יש ציוד הגברה והקלטה וכן כ-15 עמדות כשבכל אחת מקלדת שליטה, מחשבים ותוכנות מסוגים שונים: סיקוונסר, לופים, עריכה ועוד. לעיתים התלמידים מביאים לשיעורים כלי נגינה, בעיקר גיטרות, המשמשים להלחנה, נגינה והקלטה. שיעור טיפוסי כולל בעיקר עבודה אישית בפרויקטים יצירתיים וכן פעילות בפורום כיתתי שבו מתקיימים הסברים של ניק וניתוח והערכה של יצירות תלמידים. הסגנונות המוזיקליים העיקריים בתכנית הם מתחום המוזיקה הקלה: בלוז, רוק, פופ, דאנס וכדומה.

הקורס הראשון "Tec 1" מוקדש להיכרות ראשונית עם טכנולוגיה של המוזיקה והוא מחולק לארבעה נושאים עיקריים: (1) סאונד - מיקסר, מיקרופונים, הקלטות, עריכה וכדומה; (2) "מידי" (MIDI) - שפת המוזיקה הדיגיטלית המשמשת בעיקר בתוכנות הסיקוונסר לנגינה, הלחנה ועריכת יצירות; (3) התוכנה JamStudio - תוכנת לופים המשמשת להלחנה ראשונית ופשוטה; (4) תוכנת GarageBand - המשלבת לופים וסיקוונסר ומאפשרת הלחנה משוכללת יותר. הקורס השני "Tec 2" מוקדש להיכרות ולהתנסות בפעילות מוזיקלית וטכנולוגית מ"העולם האמתי". הקורס מחולק לארבעה פרויקטים עיקריים: (1) הפקת פרסומות רדיו; (2) הפקת תשדירי רדיו קצרים (פודקסטים); (3) הלחנה ועריכת פסקול לקליפים; (4) מולטימדיה ומוזיקה לאינטרנט. כל אחד מהנושאים והפרויקטים בשני הקורסים מחולק למספר נושאי משנה. לדוגמה, נושא ההלחנה בתוכנת "GarageBand" נלמד בשלבים הבאים: הלחנת תופים, הלחנת קו באס, הלחנת ליווי הרמוני, הוספת לופים ולבסוף הלחנת שיר או קטע בלוז, שבו באים לידי ביטוי גם השלבים הקודמים. ניק מציין ששכיחים בתכניתו תחומים "חוץ-מוזיקליים" כגון טכנולוגיה, וידיאו או טקסט כסיפור או כשיר. הוא מאפשר זאת משום שלדעתו קשה לתלמידיו, שרובם חסרי רקע מוזיקלי, לעסוק לאורך זמן ב"מוזיקה אבסולוטית".

השקפותיו הפדגוגיות של ניק

ניק סבור שהמפתח להוראה מוצלחת הוא אהבתו של המורה לנושא הנלמד וחיבור רגשי טוב לתלמידים. לדבריו, מטרתה העיקרית של תכניתו היא חיבור תלמידים לפעילות מוזיקלית, תוך דגש על הכלת תלמידים שאינם משתתפים בפעילויות מוזיקליות אחרות בבית הספר.

"התלמידים [בתכנית] אינם תלמידי מוזיקה בגלל האוכלוסייה הכללית שיש בבית הספר [...] ואצלי יכולים כל התלמידים לבחור את הקורס [...] יש כיתות שבהן צעירים יושבים ליד הבוגרים, תלמידי חינוך מיוחד עם תלמידים רגילים, נגני תזמורת מצטיינים לצד נגני גיטרה חובבים שלא קוראים תווים".

ניק סבור שהטכנולוגיה היא מרכיב חיוני לקיומן של תכניות מעין אלה, שכן מגוון הכלים והפעילויות שהיא מציעה מאפשרים למורה להתאים פעילות לתלמידים בעלי מאפיינים שונים. הוא רואה חשיבות גדולה בהעברת השקפתו זו למורים ולאנשי חינוך אחרים.

"אני אומר למורים שכל ילד יכול להצליח בטכנולוגיה בלי קשר לרקע המוזיקלי שאתו הוא בא [...] כל מורה יכול לעשות זאת, במיוחד היום עם הטכנולוגיה הקיימת שהיא קלה לשימוש [...] זה תלוי ברצונו של המורה לקבל את זה, להבין את הפילוסופיה שטכנולוגיה לא הולכת להרוס אותך כמורה. שהיא עלולה לבוא במקומך. למעשה הטכנולוגיה היא הכלי הגדול ביותר שהיה אי פעם למורים. משום שאתה יכול ללמד כל דבר באמצעותו [...] טכנולוגיה זה הכלי הכי מוצלח לחינוך מוזיקלי שהיה מעולם".

בשנת 2009 נבחר ניק כמורה השנה על ידי ארגון המורים למוזיקה באמצעות טכנולוגיה (TI:ME). תכניתו נבחרה על ידי מספר ארגונים לשמש כתכנית לדוגמה וחלקים ממנה אומצו על ידי עשרות תכניות למוזיקה ממוחשבת בבתי ספר בארה"ב. ניק גם מלמד במכללות ובאוניברסיטאות את נושא הטכנולוגיה בחינוך מוזיקלי.

המורה דניס 

רקע אישי

דניס כבן 50, מורה למוזיקה כ-30 שנים. מלמד קורסים בהאזנה ותיאוריה וכן קורס "מוזיקה דיגיטלית" בתיכון (High School) בכיתות ט' עד י"ב בעיירה קטנה במדינת מישיגן, ארה"ב. למשך תקופה קצרה לימד הלחנה ממוחשבת גם בבית ספר יסודי. בנוסף לכך הוא מלמד קורס האזנה למוזיקה קלאסית באוניברסיטה הסמוכה. מגיל צעיר למד דניס מוזיקה ונגינה, בעיקר בסגנונות המוזיקה הקלה וניגן בחצוצרה בתזמורת. כתלמיד תיכון הגיע בדרך מקרה לכיתת קומפוזיציה שהתקיימה בקולג' הסמוך. זו היתה בשבילו חוויה מכוננת - הוא גילה שאפשר לעסוק במוזיקה באופן חדש ושונה מנגינה בכלי. דניס התלהב מהיצירתיות ומגוון האפשרויות שמציעה הלחנה והחליט ללמוד עליה יותר. הוא אף מקשר חוויה זו שעבר בנערותו לעיסוקו הנוכחי בהוראת יצירתיות מוזיקלית.

"ולפתע הבנתי שזה בעצם מה שאני אוהב במוזיקה וזה לכתוב [...] עד שזה לא קרה לי לא הבנתי עד כמה יש בתוכי את התשוקה למוזיקה וזה קרה כשהתחלתי לכתוב את המוזיקה שלי. [...] חשבתי לעצמי על זה פעמים רבות במשך השנים, על מה שעשתה לי אותה חוויה חד פעמית. שאותו צד יצירתי של קומפוזיציה, הוא באמת מה שגורם לתלמידים הצעירים ליצור שהוא ייחודי ויכולים לבצע אותו בציבור [...] ורואים אצלם את אותו הניצוץ בעיניים, את אותה התלהבות שהייתה לי אז כצעיר".

בתקופת לימודיו בקולג' החליט דניס לבחור במוזיקה כמקצוע ובתום לימודיו החל ללמד מוזיקה בבתי ספר. במקביל לכך המשיך להשתלם בקומפוזיציה ובנגינה בחצוצרה ובפסנתר. מאז ועד היום, דניס פעיל כנגן כלי נשיפה, כמעבד וכמנצח של הרכבי מוזיקה בתחום הג'אז והמוזיקה הלטינית. הוא אוהב לעסוק בנגינה ובהלחנה, אם כי הוא מוצא לכך פחות זמן במהלך השנים, בעיקר בשל עיסוק גובר והולך בהוראה. כבר בשנות ה-80 התלהב דניס מהאפשרויות שמציע המחשב בעיבוד ובהלחנה. עוד בראשית דרכו כמורה הטמיע דניס בכיתותיו פעילות המשלבת טכנולוגיה ומוזיקה. חשוב לדעתו ליצור קשר בין "העולם האמיתי" של המוזיקאים והמורים לבין התלמידים לכן הוא משלב בכיתותיו דרכי הלחנה ושילוב טכנולוגי שבהם הוא משתמש כמוזיקאי.

תכנית הלימודים של דניס

הקורס "מוזיקה דיגיטלית" (Digital Music) נלמד בשיעור יומי בן 65 דקות במסגרת טרימסטר אחד למשך 13 שבועות ובסך הכל כ-60 שיעורים. זהו קורס בחירה המוצע לכל תלמידי בית הספר ואינו דורש ניסיון מוקדם. לקורס יש ביקוש גבוה בקרב התלמידים ובשל כך מלמד דניס בכל טרימסטר שלוש כיתות במקביל, כשבכל אחת לומדים עד 35 תלמידים. כיתת המוזיקה הדיגיטלית של דניס מצוידת ב-15 עמדות מחשב כשבכל אחת מקלדת מוזיקלית ומגוון תוכנות הלחנה והפקה מוזיקלית. בנוסף לכך יש בכיתה כלי נגינה וציוד הקלטה והגברה.

הקורס מיועד לאפשר לתלמיד ללמוד מוזיקה באופן יצירתי תוך היכרות עם מגוון נושאים מוזיקליים וטכנולוגיים. הלמידה בשיעור טיפוסי נפתחת בדרך כלל על ידי הרצאה של המורה, ואחר כך תרגול אישי של התלמידים והערכת עבודות התלמידים במסגרת כיתתית. נושאי הקורס: (1) כלי נגינה דיגיטליים - עקרונות פעולה, הפעלה, שימוש בכיתה, קשר ותקשורת עם מחשבים ותוכנות, עיצוב צלילים (סינתזה), הפעלת מקלדות, שילוב באנסמבלים אקוסטיים וממוחשבים, הגברה והתנסות בהגברה בקונצרטים; (2) הפקה מוזיקלית - ציוד הקלטה, ביצוע הקלטות, עריכה בתוכנות, עיבוד צליל, סוגי מידע מוזיקלי, איפסון וגיבוי, הלחנת מוזיקה ממוחשבת, שיפור ועריכה של יצירות תלמידים, עיבוד ותזמור, עקרונות מוזיקליים, שילוב כלי נגינה אקוסטיים, לופים ושילובם בהלחנה ובהפקה, תרבויות וסגנונות מוזיקליים, אפקטים, תפקיד ההפקה בהופעות ובהקלטות; (3) תיווי ממחושב - עריכת תווים, הזנת תווים בדרכים שונות, טרנספוזיציה, עריכת פרטיטורה, הפקת תפקידים לנגנים, עקרונות תיווי, תיווי בהלחנה; (4) מולטימדיה - הכנת מצגות, סרטונים ואתרים.

השקפותיו הפדגוגיות של דניס

לדעתו של דניס יש בחינוך המוזיקלי בארה"ב דגש רב מדי על ביצוע (נגינה ושירה) ועל מטרות לטווח קצר בעלות תוצאות מידיות ו"חיצוניות", כגון בחינות, הופעות, תחרויות וכדומה. לדעתו, רבים מתלמידי החטיבות העליונות בארה"ב מחפשים דרכים להמשיך ולהתפתח במוזיקה, אך שיעורי המוזיקה הקיימים אינם מתאימים להם. הרכבי הביצוע המסורתיים בבית הספר מתאימים רק ל"מוזיקאים הרציניים" שלמדו באופן פורמלי, בעוד שרבים מהתלמידים מנגנים באופן בלתי פורמלי, בעיקר בכלי נגינה "פופולריים" כגון גיטרה ותופים. דניס סבור שעל המורים למוזיקה להיאבק על כל תלמיד במטרה להשאירו במסגרות מוזיקליות בבית הספר. לשם כך עליהם לגלות גמישות למאפייניהם של התלמידים השונים ולהתאים את המסגרות הללו כך שיכילו תלמידים מסוגים שונים. מטרתו העיקרית של דניס בבית הספר היא להגיע לאותם 80% מהתלמידים שאינם לומדים במסגרת מוזיקליות ולעודד בקרבם אמירה אישית במוזיקה, מעורבות ויצירתיות, אשר לדעתו מחברים את התלמיד לעולם המוזיקה לאורך זמן.

"אני מאמין שהדרך להניע תלמידים במוזיקה זה להוליך אותם למשהו שאינו רק הופעה וביצוע יצירות, אלא גם יצירה. [...] המטרה והיעד בחינוך מוזיקלי הם לאפשר לתלמידים ליהנות מהחוויה [...] להציג דרך שבה יוכלו להשתפר באופן אישי [...] להראות להם היכן הם נמצאים ולתת להם את הכלים להשתפר, בתקווה שהם נהנים מהניסיון המוזיקלי שלהם ואז השגנו את מטרתנו".

דניס טוען שחינוך מוזיקלי חייב לכלול לימודי תיאוריה, האזנה ומיומנויות. השילוב של תחומים אלה עם נגינה ויצירה מעניקים לתלמיד קשר ארוך טווח עם עולם המוזיקה. את התשתית המוזיקלית של התלמיד יש לדעתו לבנות מגיל צעיר - להתחיל בלימוד מיומנויות ונגינה ובהמשך לפתח יצירתיות וקשר לטכנולוגיה. דניס סבור שטכנולוגיה היא כלי שבאמצעותו ניתן לשנות את חוסר האיזון הקיים כיום בחינוך המוזיקלי בארה"ב בין ביצוע ליצירה. שכן הטכנולוגיה מלהיבה את התלמיד, קושרת את הפעילות בכיתה לעולם האמיתי של תעשיית המוזיקה ומאפשרת יצירת מוזיקה מקורית.

"הילדים הופכים להיות יותר ויותר נינוחים בשימוש בטכנולוגיה הזו [...] לילדים זה טבעי בדיוק כמו לקחת נשימה ולנגן בחצוצרה. [...] האמצעים הטכנולוגיים מעוררים את התלמידים ואת הפוטנציאל המוזיקלי שקיים בתוכם [...] יש דרך שנוכל לתת להם את כל ההזדמנויות כדי שיוכלו ליצור את המוזיקה שלהם. ואת כל זה ניתן להשיג באמצעות הטכנולוגיה שיש לנו כיום כל כך בקלות ובכל רמה, בכל גיל ובכל רמת מיומנות וכישורים שיש לתלמיד".

המורה מתיו

רקע אישי

מתיו כבן 47. מלמד מוזיקה כ-23 שנים. בצעירותו למד נגינה בקלרינט ובסקסופון וניגן בהרכבים שונים. בהמשך למד לתואר ראשון בחינוך מוזיקלי עם התמחות בנגינת סקסופון. לאחר השלמת התואר, בסוף שנות ה-80, החל מתיו לעבוד כמורה למוזיקה ומנצח תזמורות בבית ספר תיכון למשך שלוש שנים. אחר כך השלים לימודים לתואר שני בחינוך מוזיקלי, חזר להוראה והחל משנת 2000 הוא משמש כמורה למוזיקה בבית ספר תיכון בעיר קטנה בדרום פנסילבניה. עיקר עיסוקו בבית הספר הוא ניצוח על תזמורת ג'אז, תזמורת סימפוניות והרכבי נגינה שונים. בתחום זה מוכר מתיו כמנצח מצטיין ותזמורות בניצוחו זכו בתחרויות ובפרסים. בנוסף לכך, מלמד מתיו קורס תיאוריה וקורס טכנולוגיה במוזיקה (Music Technology MT-) שבו עוסק המחקר הנוכחי.

תכנית הלימודים של מתיו

מתיו מספר כיצד בראשית שנות ה-2000 הבשיל אצלו הרעיון להקמת קורס MT.

חיפשנו [בבית הספר] דרכים לשנות את המסגרות בקורסי בחירה. להגיע ליותר תלמידים, לנסות לספק יותר תכניות [מוזיקה] שיפנו לאוכלוסייה הכללית בבית הספר. הייתי בכנס מקצועי וראיתי שם מצגת של מישהו שמלמד הלחנה ממוחשבת בבית הספר ואיך ליצור תכנית. בעקבות זאת עשיתי סידורים להגיע לאותו בית ספר בפיטסבורג וצפיתי בעבודה ויכולתי לקלוט את הראש שלו קצת. גם לקחתי באזור פילדלפיה קורס בטכנולוגיה במוזיקה, מה שקידם אותי ונתן לי להרגיש יותר נוח בתחום. ואז בניתי הצעה שהבאתי אותה למנהלים שלי ואמרתי שזה הקורס שלדעתי עלינו להציע וזה חשוב שתהיה לתלמידים הזדמנות כזאת. והם נכנסו לזה והסכימו לרכוש את הציוד למעבדה והתחלנו את זה.

המשתתפים בקורס MT, כ-80 עד 100 תלמידים מכיתות ט' עד י"ב בכל סמסטר, בוחרים בו מתוך מבחר קורסי בחירה במקצועות שונים. כל קורס נלמד במשך סמסטר, חמש פעמים בשבוע, בשיעור הנמשך 80 דקות בהיקף כולל של כ-100 שעות. תלמידי הקורס ברובם אינם משתתפים בתזמורת או במקהלה ורובם אינם בעלי הכשרה מוזיקלית משמעותית. בשל הביקוש הרב לקורס מופעלות בכל סמסטר ארבע- חמש קבוצות במקביל, כשבכל אחת 10 עד 20 תלמידים. רוב הקבוצות לומדות בקורס ראשוני הנקרא MT1. חלק מבוגרי הקורס ממשיכים ללמוד בקורס למתקדמים שנפתח בשנת 2010 הנקרא MT2 ובו מתאפשר לבוגרי הקורס הראשוני להעמיק בתחומי ההלחנה וההפקה המוזיקלית. בשל ריבוי התלמידים והקבוצות בתכנית MT, הצטרף בשנים האחרונות מורה נוסף המלמד עם מתיו בקורסים אלה. בכיתת הקורס מותקנות כעשר עמדות כשבכל אחת נמצאים מחשב נייח, מחשב נייד, תוכנות סיקוונסר ולופים ומקלדת לנגינה. בצמוד לכיתה נמצאים חדרי אימונים שבהם יכולים התלמידים גם לבצע הקלטות בעזרת מחשב נייד, כרטיס קול ומיקרופונים.

הקורס מתמקד בעיקר בהלחנה של מוזיקה פופולרית בסגנונות כגון רוק, פופ, היפ-הופ. במקביל נלמדים בו נושאים נוספים: תיאוריה, נגינה במקלדת, היכרות עם "תעשיית המוזיקה" וסאונד - הקלטות, עריכה והגברה. תכני הקורס כמעט ולא השתנו מאז הקמתו בשנת 2001, אך השתכללה הפדגוגיה וכן התעדכנו מדי פעם הכלים הטכנולוגיים שבכיתה. מתיו משלב בתכניתו מגוון פעילויות שמומלצות בסטנדרטים הלאומיים בחינוך המוזיקלי בארה"ב (MENC, 1994) כגון: נגינה, אלתור, הלחנה, קריאת תווים, ניתוח, הערכה, קשרים עם תחומים אחרים. כל זאת נעשה בין השאר במטרה להצדיק את קיום הקורס בפני הממונים עליו.

הפעילות בקורס מאורגנת בפרויקטים יצירתיים, הנמשכים כל אחד כשבוע- שבועיים, לפי הסדר הבא: (1) הלחנת קטע קצר בצורה א-א-ב-א; (2) גיוון ושכלול של צורת השיר והלחנה של שיר פופ; (3) יצירה כלית; (4) הפקה של תשדיר רדיו קצר בנושא "מהחיים" (כגון זהירות בדרכים); (5) קליפ וידיאו המציג הרכב מוזיקלי או אמן שאהוב על התלמיד; (6) עיצוב פס-קול לקליפ; (7) עבודה ייצוגית לסיום הקורס שבה התלמיד מעמיק בפרויקט מוזיקלי לבחירתו: קטע כלי, הפקת שיר וכדומה. הנושאים הטכנולוגיים הנלמדים בקורס הם: (1) הצליל - מאפייניו וביטוייו במחשב; (2) "מידי" (MIDI) - שפת המוזיקה הדיגיטלית; (3) סינתיסייזרים; (4) הבעה מוזיקלית באמצעות הטכנולוגיה; (5) אודיו - מאפיינים, הקלטות ועריכה. נושאים אלה גם משולבים במהלך העבודה על הפרויקטים היצירתיים. לימוד הנושאים הטכנולוגיים נעשה לרוב בכמה שלבים: ראשית התלמיד מתבקש לקרוא מאמר קצר המציג נושא כגון טכניקת הקלטה, שימוש במיקסר או עיבוד צליל. אחר כך עליו לארגן ולהציג בדפי עבודה את שלמד מהמאמר, בעיקר באמצעות תשובות לשאלות פתוחות. בהמשך, מתרגל התלמיד באופן מעשי את הנושא הנלמד ויכול גם לשלב אותו בפרויקטים. בקורס MT2 יש מקום גדול יותר לנושאים הטכנולוגיים.

שיעור טיפוסי נפתח בהרצאה של מתיו שבה מוצג נושא מוזיקלי כגון מרווחים, סולמות או נושא מתחום הטכנולוגיה. אחר כך, פונים התלמידים לעבודה אישית או קבוצתית הנמשכת בממוצע כשני שליש מזמן השיעור וכוללים: למידה עיונית בקריאה וכתיבה, תרגול מיומנויות מוזיקליות, נגינה, תרגול טכני ובעיקר פעילות יצירתית. בנוסף לכך, מתקיימת בשיעורים פעילות כיתתית העוסקת לרוב בהאזנה ובהערכה של יצירות תלמידים מהכיתה ולעיתים גם יצירות תלמידים מכיתות אחרות.

 אתר התמיכה בקורס מציע לתלמידים ולמורים גישה לשפע של חומרי הוראה ולמידה שכתב מתיו: תקצירי קורסים, מאמרים, משימות, תרגילים, חוברות וספר הדרכה בנושאים טכניים, קישורים, מצגות להוראה בכיתה ועוד.

השקפותיו הפדגוגיות של מתיו

העיקרון החינוכי שאותו הדגיש מתיו במיוחד נקרא "80% האחרים" ("The Other 80%"), עיקרון זה דוגל בהגדלת האפשרויות לפעילות מוזיקלית לאותם 80% מהתלמידים שאינם משתתפים בפעילויות המוזיקה בבית הספר. מטרתו העיקרית של מתיו בהפעלת תכניתו היא מתן ביטוי מוזיקלי אישי לתלמידים ובמיוחד לאלה שאינם מנגנים בהרכבי הביצוע.

"היו תלמידים רבים שהיו מאוד יצירתיים והם מוזיקאים מצוינים בסופו של דבר. נגני גיטרה וילדים שהיו להם להקות [...] והם לא בהכרח למדו לקרוא תווים. הם למדו לקרוא אקורדים וניגנו רק על פי שמיעה. ומצאתי ביניהם כאלה שהיו מוזיקאים מצוינים ויצירתיים אבל לא היה להם ביטוי בבית הספר כי הם לא יכול להצטרף ולנגן בקונצרט ובתזמורת. וזה [הקורס] נתן להם אפשרות לשבת ולעבוד עם היצירתיות שלהם, לרשום את הרעיונות שלהם ולהקליט אותם [...] כך ניתן להם אפשרות ליצור מוזיקה בעצמם, זה 100% שלהם. הקורס הזה מיועד לתלמידים אלה, שאינם מנגנים בכלים, או שרים במקהלה, לנסות להביא יותר תלמידים להיות מעורבים בתכניות המוזיקה".

מתיו מצר על כך שאין בתחום היצירתיות הממוחשבת הכשרה נאותה למורים.

"אני רואה כמוזר את העובדה שיש להם [למורי המוזיקה] הבנה מועטה איך עובדת הטכנולוגיה ואיך לעשות בה שימוש וללמד איתה. לכן אני חושב שהחינוך בקולג' ושההשכלה של המורים היא קצת מתחת לנדרש כיום".

מתיו מצדו מעודכן ומעורב בנעשה בקהילת המורים ובמיוחד בתחום היצירתיות הממוחשבת, משתתף בכנסים מקצועיים ואף מוזמן להציג בהם את תכניתו.

המורה טום

רקע אישי

טום כבן 50, מלחין ומורה למוזיקה כ-25 שנה בפרבר של עיר גדולה בפנסילבניה, ארה"ב. בצעירותו למד טום מוזיקה ונגינה ובהמשך למד מוזיקה והוראת מוזיקה בקולג'. בתום הלימודים המשיך בלימודי קומפוזיציה לתואר שני. בתקופה זו החל גם בשילוב מחשב בפעילותו המוזיקלית, בעיקר בתיווי. טום רצה להתמחות בהלחנה וללמד באוניברסיטה, אך באותה תקופה לא התאפשר לו להשלים לימודים לתואר שלישי. לכן, עם השלמת התואר השני התחיל לעבוד כמורה למוזיקה בבית ספר יסודי. לאחר מספר שנים חזר טום ללימודים והשלים דוקטורט בקומפוזיציה. עם השלמת התואר חזר טום לעבודתו כמורה שכן בינתיים גילה שהוא אוהב ללמד בבית ספר. 

כמלחין טום כותב בעיקר לתזמורות נוער ויצירותיו מבוצעות ברחבי המדינה ומופצות על ידי הוצאות מוזיקה חשובות. בתחום החינוך פועל טום בשלושה תחומים: (1) עיסוקו העיקרי הוא כמנהל תכנית לתזמורות בבתי ספר יסודיים וכמנצח בתכנית; (2) בהיקף משרה קטן, כמרצה באוניברסיטאות בקורסים בנושאי טכנולוגיה בחינוך המוזיקלי המיועדים לסטודנטים לתואר שני, למורים בהשתלמויות ולפרחי הוראה; (3) כמורה בבית ספר תיכון מלמד טום בשני קורסים: הראשון - קורס תיאוריה, המיועד לתלמידים בעלי רקע מוזיקלי רחב שמעוניינים לפתח קריירה מוזיקלית. במסגרת הקורס עוסקים התלמידים גם בהלחנה. הקורס השני - "הפקה מוזיקלית" (Music Production) המיועד לכלל תלמידי בית הספר ובו מתרכז המחקר. ראשיתו של קורס זה בשנת 2002 כשהחל טום ללמד בבית הספר והחליף מורה שלימד בתכנית לטכנולוגיה של המוזיקה. טום שינה את אופייה של התכנית כך שתעסוק בעיקר ביצירתיות מוזיקלית ובמהרה צבר הקורס פופולאריות בבית הספר.

תכנית הלימודים של טום

הקורס "הפקה מוזיקלית" מתקיים במסגרת שיעור יומי הנמשך 55 דקות, חמש פעמים בשבוע, למשך סמסטר אחד, סך הכל כ-80 שעות. בכל מחזור לומדים כעשרה תלמידים. בכיתה יש ציוד המאפשר הקלטת קריינות, שירה ונגינה וכן כעשר עמדות הפקה מוזיקלית שבכל אחת מחשב, תוכנות הלחנה ומקלדת. הלמידה בקורס כוללת הכרות בסיסית של עקרונות המוזיקה ובעיקר הלחנה ועריכה, והיא מאורגנת בפרויקטים הנמשכים כל אחד על פני מספר שיעורים. להלן מספר פרויקטים שכיחים בתכנית: (1) הפקת פודקסט (תסכית/ תכנית רדיו) שבו מתאר התלמיד תופעה מוזיקלית שהוא אוהב במיוחד: יצירה, להקה, כלי נגינה וכדומה; (2) יצירה מוזיקלית מקורית באמצעות לופים; (3) עיבוד מודרני למנגינה ישנה ומוכרת (כגון "המנון לשמחה" מתוך הסימפוניה התשיעית של בטהובן); (4) פרסומת לרדיו; (5) הפקת שיר מקורי או ידוע; (6) קליפ ווידיאו. לקראת סיום הקורס בוחר כל תלמיד פרויקט שאותו הוא מרחיב, מלטש ומשפר ואשר נכלל בדיסק של אוסף כיתתי.

בתחילת הקורס נמשכות ההרצאות הפרונטליות כשליש מזמן השיעורים ובהמשך הקורס הן מצטמצמות לרבע מזמן השיעורים. חלק קטן מזמן השיעורים מוקדש גם להאזנה ליצירות תלמידים ולדיון. עיקר השיעור מוקדש לפעילות יצירתית כאשר כל תלמיד פועל בעיקר בעמדתו האישית בפיקוח המורה. לעיתים גם מתקיימת פעילות בצמדים או בקבוצה קטנה, בעיקר לצורך ביצוע פרויקטים הכוללים הפקה, נגינה והקלטות. טום גם מלווה את התהליך היצירתי באופן פרטני או קבוצתי: הוא עובר בכיתה בין התלמידים; בודק התקדמות בעבודה; מצוות נגנים וזמרים להרכבי ביצוע והפקה. לדוגמה, אם תלמיד מתקשה בהלחנה, טום מתאים לו פרויקט שבו רבה יותר פעילות בהפקה ובעיבוד. דרכי הוראה אלה תואמות את גישת "הוראה מותאמת" (Differentiated instruction) שבה דוגל טום. בנוסף לפעילות בכיתה, התלמידים מלחינים בין השיעורים באמצעות תוכנת תיווי אינטרנטית המאפשרת גישה ליצירותיהם, הן בבית והן בכיתה.

השקפותיו הפדגוגיות של טום

לדברי טום, קורס "הפקה מוזיקלית" לא נועד להכשיר מוזיקאים, אלא להעניק לכלל בני הנוער הזדמנות להתנסות בפעילות חינוכית בעלת ערך.

"... 99% מאלה [התלמידים] שעבדתי איתם, אין לי ציפייה שתהיה להם קריירה במוזיקה. אני רק חושב שזו פעילות נפלאה לילדים. אני חושב שזה עוזר להם להבעה אישית ולהכיר את עצמם ויש בזה אסתטיקה. כולנו מכירים את המחקרים המוכיחים שזה עוזר לפתח חלקים מסוימים במוח ומסייע בכישורים אחרים".

טום רואה חשיבות מיוחדת בהיכרות של התלמיד עם עולם הטכנולוגיה.

"אני חושב שאנחנו חיים בעולם שבו הטכנולוגיה כל כך משולבת בתוך העשייה שלנו, כך שגם אם התלמיד יהיה איש מכירות, מהנדס, רופא או ארכיטקט, עדיין יצטרך לעשות שימוש באותו חלק יצירתי. וגם יתכן שישתמשו בטכנולוגיה דומה בעבודה בחומרים שקשורים לתחום שבו יעסקו. אני מאמין שאני עוזר להם להיות אנשי למידה ומעשה (doer) בתפיסה משולבת. כי כאן יש להם אפשרות לרכוש את הניסיון הטכנולוגי כשהם מבצעים את המשימות שיש לנו בכיתה".

לדעתו, הטכנולוגיה מסירה חסמים ומגבלות ומאפשרת לכל תלמיד פעילות יצירתית מוזיקלית.

"... הפילוסופיה שלי בחינוך היא תמיד ללמד משהו מוזיקלי ולהשתמש בטכנולוגיה רק ככלי לבצע זאת, [הטכנולוגיה] אינה מטרה בפני עצמה אלא אמצעי למטרה. וזה כלי מאוד יעיל כי הוא מסיר גבולות ומחסומים רבים, במיוחד לתלמידים שאין להם רקע מוזיקלי מסורתי [...] תן להם להתחבר לתוכנת הפקה מוזיקלית והם יכולים לעשות תפקיד בס ולנגן תופים טוב מאוד, בביטחון, לבטא את עצמם בצורה מוזיקלית [...] אני חושב שיש יותר ויותר אנשים שמבינים שהילדים הם בעלי מוטיבציה רבה ליצור מוזיקה ולחוש את הטכנולוגיה, שמספקת אותם ויש להם מוטיבציה לבטא את עצמם בכלים אלה. כך שאנו, המורים צריכים לאמץ טכנולוגיה ואני חושב שזאת המגמה שתהפוך לפופולרית יותר ויותר".

טום רואה ערך רב בהנחלת עקרונות מוזיקליים המשותפים למה שהוא קורא "מוזיקה בעלת ערך מתמשך" - מוזיקה קנונית שנכתבה על ידי מלחינים דגולים. הנחלת העקרונות נעשית באמצעות האזנה, ניתוח, לימוד תיאוריה ובעיקר באמצעות הלחנה.

"אני רוצה שהם ישתמשו באותם עקרונות שאהרון קופלנד השתמש כשהוא חיבר מוזיקה סימפונית, או שיוהאן סבסטיאן באך השתמש כשהוא כתב מוזיקה כנסייתית וגם במה שהביטלס השתמשו כשהם כתבו שירים. אלה יישארו עמנו לשנים רבות".

טום כמומחה

במהלך השנים נודע טום בקרב קהילת המורים בארה"ב כמומחה ומרצה בתחום שילוב טכנולוגיה ויצירתיות בחינוך המוזיקלי. בשנת 2011 הוציא טום את הספר "טכנולוגיה לשחרור היצירתיות המוזיקלית", שבו מוצגים צדדים חינוכיים, פילוסופיים ומעשיים של תחום היצירתיות הממוחשבת בחינוך המוזיקלי. הספר כולל דוגמאות למערכי שיעור ורעיונות לפעילות בכיתה; דרכי התאמה לכיתות מסוגים שונים; תיאור של התוכנות; התאמת הפעילות לסטנדרטים הלאומיים; דרכי הערכת תלמידים ועוד. הציר עליו סובב הספר הוא "שמונת העקרונות לשחרור היצירתיות המוזיקלית" שאותם פיתח טום: (1) שיתוף בין התלמידים; (2) הדגמות טובות של המורה; (3) מיקוד התלמיד במשימה; (4) הנחיות ברורות; (5) אלתור; (6) הנחיה והדרכה (coaching); (7) הערכה וביקורת; (8) ביצוע היצירות. בדבריו ובכתביו של טום נפרשת מִשנה חינוכית רחבה המעוגנת בספרות המקצועית ונמצאה בהם מודעות גבוהה למטרות ולפעילויות בתחום הנבדק. מבחינה זו היה טום הבולט מבין המורים.

המורה הילרי

רקע אישי

הילרי כבת 47, מלמדת מוזיקה כ-20 שנה. נגנית כלי הקשה מקצועית בתזמורות סימפוניות, בתיאטרון ובאופרה. השלימה תואר ראשון במדעים, דיפלומה בנגינה, תואר שני בביצוע מוזיקלי והשתלמות בניצוח. בשנת 2001 התקבלה לתפקיד מורה למוזיקה בבית ספר תיכון בעיר קטנה בקונטיקט. הסתבר שהיה זה בית הספר הראשון בארה"ב שהפעיל, כבר בשנת 1968, תכנית לימודים בנושא טכנולוגיה ומוזיקה שנקראה "מוזיקה אלקטרונית" (Electronic Music). בעת שהילרי הצטרפה לבית הספר, היתה תכנית זו מצומצמת והשתתפו בה תלמידים מעטים. בנוסף לתפקידה העיקרי של הילרי בניצוח תזמורות והרכבים, היא התבקשה גם ללמד, לקדם ולהרחיב תכנית זו. הילרי הסכימה והצליחה ללמוד במהרה את התחום, זאת על אף שלא היה לה ניסיון קודם בטכנולוגיה או בהלחנה. לדבריה, התאפשר הדבר בעיקר הודות לרקע שלה כמוזיקאית ולסיוע שקיבלה מתלמידים. בשנותיה הראשונות בתכנית לימדה הילרי שני קורסים ובמהלך השנים פיתחה והוסיפה שני קורסים נוספים ומספר התלמידים המשתתפים גדל.

תכנית הלימודים של הילרי

התכנית פועלת בבית ספר גדול שבו לומדים כ-3000 תלמידים בגילאי 15 עד 18. בבית הספר פועלת מחלקה למוזיקה שבה מלמדים כשישה מורים ובמסגרתה גם פועלת המגמה למוזיקה אלקטרונית. את המגמה מרכזת הילרי ואיתה מלמד בדרך כלל מורה נוסף. בכל סמסטר משתתפים בקורסים של המגמה כ-300 תלמידים מכיתות ט' עד י"ב, רובם מהכיתות הגבוהות. כ-95% מהם אינם משתתפים בבית הספר בהרכבי ביצוע מוזיקלי.

הלימודים במגמה מתקיימים בקבוצות של עד 20 תלמידים, בשיעורים הנמשכים כשעה. זאת בארבעה קורסים הערוכים לפי רמות, ממתחילים למתקדמים, לפי הפירוט הבא: (1) "מבוא" - קורס סמסטריאלי המתקיים שלוש פעמים בשבוע בהיקף כולל של כ-50 שעות. זהו קורס חובה לכל תלמידי מגמת "מוזיקה אלקטרונית" ובכל שנה פועלות בו כעשר קבוצות לימוד. (2) "מוזיקה אלקטרונית 1" - קורס שנתי המתקיים שלוש פעמים בשבוע בהיקף כולל של כ-100 שעות. בדרך כלל פועלות בו שתי קבוצות לימוד. (3) "מוזיקה אלקטרונית 2" - קורס שנתי המתקיים שלוש פעמים בשבוע בהיקף כולל של כ-100 שעות. זהו קורס המשך ל"מוזיקה אלקטרונית 1" ובדרך כלל פועלת בו קבוצת לימוד אחת. (4) "מוזיקה אלקטרונית 3" - קורס שנתי המתקיים בכל יום בהיקף כולל של כ-160 שעות. זהו קורס המשך ל"מוזיקה אלקטרונית 2" ופועלת בו קבוצת לימוד אחת. בשל הביקוש הגדול לקורסים של המגמה, תלמידים רבים בבית הספר אינם יכולים להשתתף בהם. מאותה סיבה, גם לתלמידים שהשתתפו בקורס אחד או יותר, לא מובטחת האפשרות להמשיך וללמוד בקורסים מתקדמים יותר.

הכיתה כוללת ציוד הקלטה והגברה וכן 20 עמדות שבכל אחת: מחשב שולחני, מחשב נייד, תוכנות לופים וסיקוונסר ומקלדת שליטה. נושאי הלימוד הם הלחנה, תיאוריה, מיומנויות מקלדת, הפקה וסאונד. הסגנונות המוזיקליים העיקריים בתכנית הם מוזיקה אלקטרונית, פופ, רוק והיפ-הופ. שיעור טיפוסי במגמה מתחיל בהרצאה קצרה של הילרי. בהמשך השיעור פועלים התלמידים באופן עצמאי ולעיתים גם בצמדים ובקבוצות קטנות. התלמידים עוסקים בעיקר בהלחנה וכן בלימוד ובתרגול של תיאוריה, מיומנויות מקלדת, הקלטות ועריכה מוזיקלית. בנוסף לכך, בשיעורים מתקיימת באופן קבוע פעילות של השמעה, ניתוח והערכה של יצירות תלמידים.

 בקורס המבוא נלמדים יסודות תיאורטיים ונערכת היכרות עם המקלדת. בתחילה, התלמידים מלחינים בתוכנת "לופים" הנחשבת לפשוטה יותר ובהמשך הם מלחינים בטכניקת "צליל- צליל" באמצעות כתיבה או נגינה במקלדות. בקורסים המתקדמים ממשיכים התלמידים להלחין בטכניקות אלה בדרכים משוכללות יותר ובמקביל, פוחת היקפם של נושאי התיאוריה ומיומנויות המקלדת. בקורסים המתקדמים מוטלות על התלמיד פחות הוראות והגבלות על דרכי ההלחנה וההלחנה הופכת לחופשית ומשוכללת יותר. הילרי סבורה שלימוד מוזיקה ועשייתה הינם המוקדים העיקריים של הקורס וחשוב במיוחד לעסוק בהם בשלבי הלמידה הראשונים. לעומת זאת, היא רואה כבעלי חשיבות משנית פרויקטים שבהם מעורבים תחומים חוץ-מוזיקליים, כגון פודקאסט, סאונד, הקלטות, עריכה והפקה, מקצועות הנלמדים בעיקר בקורסים מתקדמים. מכיוון שבקורסים המתקדמים יש רוב גדול לתלמידי כיתות י"א, י"ב, מתקיימת בהם גם הכנה מסוימת של התלמידים לקראת קריירה מקצועית בתחומי המוזיקה והטכנולוגיה.

השקפותיה הפדגוגיות של הילרי

במקביל לתפקידה כמורה, רואה עצמה הילרי גם כמוזיקאית וכמבצעת. אולי בשל כך היא סבורה שלתלמידים מסוימים חשובה נגינה יותר מאשר הלחנה. את תכניתה "מוזיקה אלקטרונית" היא רואה כמקור להנאה, סיפוק והתפתחות מוזיקלית לכל בני הנוער, אך בעיקר לאלה שאינם מנגנים.

" [...] שמתי לב שיש תלמידים שמעולם לא למדו מוזיקה, או שלמדו כינור או חלילית רק כשהיו בכיתה ה'. והם מצוינים, מעולים ומוכשרים ויש להם שמיעה טובה והמיומנות שלהם פנטסטית. רק חסר להם ידע בסיסי במוזיקה וזו השפה שהם צריכים לרכוש".

לדעתה, מטרת התכנית אינה רק מוזיקלית אלא גם חינוכית: להחזיק במסגרת לימודית גם תלמידים עם בעיות חינוכיות ולימודיות ולדאוג לעתידם.

"[...] ההנהלה יודעת שמה שאני עושה זה לא רק ללמד מוזיקה ולערב אותם במוזיקה, אלא גם לשמור אותם במסגרת בית הספר, שימשיכו ללמוד. וגם זה שאני מאפשרת לחלקם להגיע לקולג'. ויש כאלה שזה בגדר הצלת חיים ממש. וזה מה שאני עושה כאן".

הילרי סבורה שכל מורה למוזיקה יכול ללמד הלחנה ממוחשבת ומציגה עצמה כדוגמה לכך. לטענתה זהו כלי "מגניב" (cool) להוראה והוא קל לשימוש יותר מאשר רוב המורים למוזיקה חושבים. במיוחד כאשר קיים כיום מגוון של תוכנות קלות ופשוטות ללמידה וליצירה. הילרי מעריכה שהתפתחות מורים בתחום זה יכולה גם לתרום לקריירה ולסיכויי התעסוקה שלהם.

"יש כיום משבר תקציבי הגורם לקיצוצים משמעותיים בחינוך המוזיקלי. אבל יש כסף לטכנולוגיה ופוטנציאל טוב למורים הרוצים ללמד מוזיקה באמצעותה [...] והאמת היא שלמורים למוזיקה לא תהיה עבודה, אלא אם התלמידים יידרשו את הקורסים הללו [...] והעובדה שהתלמידים דורשים להיות בכיתות שלך מבטיחה לך את העבודה".

בשנים האחרונות הפכה הילרי לדמות מובילה בארה"ב ובעולם בתחום שילוב הטכנולוגיה בחינוך המוזיקלי היצירתי. היא כותבת, מרצה, מדריכה, מנהלת אתרים, פעילה בארגון המורים בתחום זה בארה"ב ואף קיבלה בו בשנת 2012 את התואר "מורה השנה למוזיקה וטכנולוגיה". כגולת כותרת לפעילותה זו, פרסמה הילרי בשנת 2013 ספר העוסק בהוראת מוזיקה באמצעות הלחנה וטכנולוגיה.